בתקופה הנוכחית שבה המרחב הציבורי והפגישה עם אנשים הפכו דיגטלים בעיקר, מה שבו זמנית פתח אופציות לראות דברים מצידו של העולם דרך המסך ומצד שני לא איפשר לנו להגיע יותר אל העולם הפיזי, אני מעוננית לחשוב מחדש איך ניתן להגדיר את הפומבי, אילו מרחבים ניתן ליצור ובאילו תנאים ניתן לפועל בהתחשב בקורונה ובחשש ממנה.

במהלך שוטטותי בירושלים שעליה חזרתי בעקבות הקורונה בסוף אוגסט האחרון אחרי לימודים בל.א חשפה בפני עיר אחרת, מוכרת אך משונה. עיר (שכמו כל העולם) נאלצה להתכוונן מחדש ולמצוא דרכים חדשות לנצל לטובה שטח פתוח ולהשמיש חללים שונים ומשונים, כמו המנהרה שמחברת בין גן סקאר לעמק המצלבה שהפך פתואם לחדר כושר שמאפשר מחסה מהגשם ושמירה על מרחק וכללים.